מהר מאוד הפכו המשפחה והחברים הקרובים להיות שפני ניסיונות מדושנים מעונג ומכמויות שוקולד אדירות.
איפה שהוא באמצע השנה הראשונה לחזרתי לארץ, ניגש אלי חבר שעבד איתי בשדה התעופה (שקיבל ממני באותו יום קופסת פרלינים עמוסה כל טוב) הניח לי על השולחן שטר של 50 ₪ ואמר לי: "את חייבת להתחיל לגבות כסף עבור מה שאת עושה , כי אלו פרלינים נהדרים". כל כך התרגשתי שיום למחרת הבאתי לו עוד קופסא, הפעם מתנה כדי להגיד לו תודה על כך שיום קודם הוא שילם לי עבור הפרלינים שעשיתי. כך הוא הפך למעשה להיות הלקוח הראשון שלי".
החל מאותו רגע העניינים התחילו להתגלגל, חבר הביא עוד חבר, שהביא עוד חבר, שהביא עוד חבר וכך הלאה.
פתאום קיבלתי הצעה לפתוח דוכן בקניון בקריית אונו, משם הזמינו אותי לקריית עתידים ברמת החייל ולדיזנגוף סנטר. בקיצור, חלפו להן שלוש שנים ולי כבר היה עסק חי ונושם והגיע הרגע לקבל שתי החלטות ממש מפחידות: האחת לעזוב את העבודה האחרת שעוד עבדתי בה, והשנייה לפתוח מקום משלי .
מאוד התלבטתי לגבי המקום שבו אני רוצה לפתוח את העסק. רציתי מקום שגם יקבל אנשים.ודיברתי עם המון חברים ומכרים , התייעצתי , התבלבלתי מולם ותהיתי בקול רם.
אחד מאותם חברים ממש התלהב מהרעיון ומבלי שידעתי פנה אל מזכיר קיבוץ דגניה ב' והלהיב אותו גם.
יום אחד קיבלתי טלפון עם הצעה מוזרה – בואי לדגניה להקים את העסק שלך!
כבת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, הכנרת וקיבוץ דגניה ממש לא היו זרים לי. אבל להעביר את העסק לשם? מה השתגעתי? מי מעביר עסק מהמרכז לפריפריה? איך מתחזקים עסק של שוקולד כשבחוץ 40 מעלות צלזיוס בצל? איך אוכל להיכנס לקיבוץ דגניה ב' לאחר הקיץ ההוא משנת 1986 כשהייתי בת 15 , בו צבענו (ילדי אפיקים) את ילדי דגניה במשחת שיניים עסיסית במחנה הקיץ של התנועה הקיבוצית?
פחדים, פחדים ועוד הרבה פחדים.
התלבטתי, במשך חודשיים דחיתי את ההחלטה מהמון סיבות לא מוצדקות שהפכו במוחי הקודח למאוד הגיוניות.
לאחר חודשיים קרה הנס שלימד אותי אחת ולתמיד להקשיב בחיים. להקשיב לא רק לאלו שמדברים אלי או מסביבי, אלא להקשיב גם לעצמי ולגם ליקום הסובב אותי.
חזרתי הביתה (עדיין בקרית אונו) לאחר סופשבוע אצל ההורים בצפון. פתחתי את ארון הבגדים שלי כדי להכניס דברים חזרה, כשפתאום מהמדף העליון של הארון נפל ארגז קרטון. בארגז היו כל חומרי הלימודים שלי מבלגיה – ארגז שהיה סגור היטב במשך שלוש שנים, ארגז שמעולם לא פתחתי בארץ.
מעוצמת הנפילה הארגז נקרע וכל תכולתו התפזרה על הרצפה.
התכופפתי לאסוף את כל המחברות והדפים, עיני נפלו מייד על המחברת היחידה שכריכתה הייתה צבעונית – היה זה פרויקט הגמר העיוני שהגשתי בסוף הלימודים – התוכנית העסקית הדמיונית שהייתי צריכה להכין על עסק שיום אחד אני חולמת להקים.
פתחתי את החוברת והפסקתי לנשום – בבלגיה הרחוקה, שלוש שנים קודם, חלמתי על בית שוקולד וגלידה לחופה של הכנרת.
התמונות היפות של הכנרת שהכנסתי אז לעבודה חייכו אלי כעת ביופי עוצר נשימה.
הבנתי שכאשר יכולתי לחלום בלי שום פחדים או מחשבות מגבילות חלמתי על העסק שלי בפריפריה בחום של 40 מעלות, וכך קיבלתי את ההחלטה.
